ט"ו באב - על מה ולמה?

ט"ו באב, הידוע בכינוי "חג האהבה היהודי" ונרשם באנגלית "Tu B'av" ובהתבסס על המקורות ובהם המקרא וחז"ל ובהתאם למסורת שבה בני ישראל היו יוצאים, בבגדים לבנים, לחולל בכרמים ובכדי לנסות ולמצוא בני זוג והתגבש כסמל של חידוש, התחדשות וייסוד זוגיות, משפחה ובית בישראל.

חג האהבה היהודי Tu B'av

במהלך המאה הקודמת, שינה ט"ו באב את אופיו מחג של הטבע, לחג של אהבה ומתוך ששילב בהצלחה מאפיינים תרבותיים ישראלים של התקופה כמחול, רומנטיקה. סמממנים לכך ניתן למצוא בארועים כמו פסטיבאל לזמרה שנערך בט"ו באב תשי"ב (1951) בירושלים וזמריה שנפתחה בטקס בהר הרצל, באוגוסט 1952.

כיום, מכונה ט"ו באב "חג האהבה" היהודי (באנגלית Tu b'av) ומוזכר בהקשר של יום-האהבה הבינלאומי "ולנטיין" (Valentine Day) ואף צבר אהדה גם בקרב שומרי המסורת ובתקופה זו נהוג לקיים מפגשי רווקים-רווקות ולהתעמק בארגון חתונות.

כך שנוצר שילוב טבעי, של ט"ו באב כחג מסורתי ובין חג מודרני-ליברלי וזאת בזכות העבודה שהמסורת אינה כרוכה בציוויים ובהלכות ומאפשרת לסממני התרבות המודרנית להשתלב בו בקלות.

ט"ו באב בספר שופטים

ההופעה המוקדמת ביותר של חג האהבה היהודי, ט"ו באב, נמצאת בפרק כ"א של ספר שופטים, בדמות הסיפור על "הפלגש בגבעה" ומצוין כמי שנחוג "מימים ימימה". מסופר בו על אונס פילגש אחד מבני שבט לוי וזאת על-ידי  בני שבט בנימין שהביא למותה של אותה פילגש. מקום מושבם של בני שבט בנימין הוא הישוב "גבעה" ומכאן הכינוי שהוצמד לסיפור - "פילגש בגבעה". כמקובל בימי המקרא, ביקשו למסור את בני שבט בנימין ובכדי להעמידם לדין. אך משסירבו אנשי שבט בנימין להסגירם, יצאו בני ישראל בבנימין למלחמה קשה והוציאו צו האוסר לתת את בנות ישראל לבני שבט בנימין.

כתוצאה מחרמה זו, הגיע שבט בנימין  למצב בו עמד בפני הכחדה. בני ישראל שהאיסור הביא את שבט בנימין למצב זה, בקשו פתרון לבעיית השבועה ונמצא שאפשר כי אנשי בנימין הרווקים יגיעו לכרמי שילֹה בזמן החג (הידוע היום בכינויו חג האהבה היהודי, ט"ו באב) ו"יחטפו" מבין המחוללות את בת זוגם.

וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן. (שופטים כא, יז–כא).

כפי שמוזכר במגילת שיר השירים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א, יד); "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שם ח, ב).

כך ומתוך הסיפור המקראי "פילגש בגבעה" נבנתה המסורת של צעירים המחוללים בכרמים ובשדות בתקופת בציר הענבים - זה החל בחודש אב ואשר התאריך המסמל את אמצעו הנו ט"ו באב ... חג האהבה היהודי!

ספרות חז"ל על ט"ו באב

בספרות חז"ל, מאוזכר ט"ו באב (באנגלית Tu b'av) כיום הנטיעות האחרון ומתוך זה שכיוונו לנטיעה הצמח לקראת שנת הגידולים הבאה וייסוד זוגיות חדשה היוצרת בית-אב נוסף לעם ישראל. וכפי שנאמר, "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב".

במגילת תענית נקרא ט"ו באב בשם "זמן אעי כהניא" (במשנה מגילה פ"א, "זמן עצי כהנים"), שהיה בפועל המועד בו הביאו קורבן עצים למערכת המזבח בזמן בית שני. מפני כשעלו בני הגולה בראשונה לא מצאו עצים בלשכה התקינו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו מתנדבים העם עצים ביום הזה. הוסיפו והרחיבו החכמים, על ט"ו באב שהיה נחשב ליום בו השמש מגיעה לשיא כוחה וכוחה הולך ופוחת עד לט"ו בשבט הולך - כך שהעצים והצמחים נחלשים גם הם. מסיבה זו, נהוג היה להפסיקו בט"ו באב לכרות עצים וכונה "יום תבר מגל" (יום שבירת הגרזן) וניתנה בו הזדמנות אחרונה להעלות עצים לבית המקדש. כה גדולה הייתה המסורת ועד שתאריך זה נקרא גם "חג קורבן העצים" (מגילת תענית, ה').

במשנה, בסוף מסכת 'תענית' מוזכר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי לבן שא[ו]לים, שלא לבייש את מי שאין לו‏ – כל הכלים טעונים טבילה – ובנות ירושלם יוצאות וחולות [=מחוללות] בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה".

ט"ו באב, גם מכונה "יום שכלו בו מתי מדבר" (ירושלמי תענית ד') ובו הסתיימו 40 השנה שנגזרו על דור יוצאי מצרים (במדבר י"ד, כ"ז-ל"ה). סיום גזירה זו אפשרה לשבטים לבוא זה בזה ולהינשא, והיות לא חששו כמקודם שהנחלה תעבור משבט לשבט (במדבר ל"ו, ו'-ז').

תאריך זה היה ועל פי המסורת, היום בו נקברו הרוגי ביתר, לאחר שהרומים אסרו לקבור את חיילי בר כוכבא, שנפלו בהגנה על מבצרם האחרון, ביתר (135 לסה"נ). לזכר מאורע זה נתקנה גם ברכת "הטוב והמיטיב", "הטוב" – שלא הסריחו, ו"המיטיב" – שהובאו לקבורה (ברכות מ"ח ע"ב).

מקורות

א. ט"ו באב באתר וויקיפדיה.

 ב. לקט מקורות על החג, באתר שיטים.

 ג. אינציקלופדיה עברית, אתר דעת.